החלטה בתיק מ"ת 30832-10-11 - פסקדין

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996 (להלן: " חוק המעצרים").

כנגד הנאשמים יוסף חסארמה ומוחמד חסארמה (להלן: " המשיב 1" ו" המשיב 2") הוגש כתב אישום המייחס להם שני אישומים. בהתאם לאישום הראשון, מיוחס למשיבים עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (ריבוי עבירות); עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק. בהתאם לאישום השני, יוחס למשיבים עבירות בנשק, לפי סעיף 144 לחוק; עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 (א)(2) לחוק; חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק.

נטען כתב האישום כי המשיבים, שהינם בני דודים, הגיעו ביום 9.10.11 לאחר חצות, ברכב, למתחם החניה בקניון דבאח בדיר אל אסד (להלן: " מתחם החניה"), עת שהמשיב 1 נוהג והמשיב 2 ישב לידו. בהתאם לנטען, המשיבים החלו בנהיגה פרועה ומהירה במתחם החניה תוך שהם עושים "חרקות" ומסכנים השוהים במקום. אורחים לחתונה שהתקיימה במקום, ביקשו מהמשיבים לעזוב המקום. בתגובה ירד המשיב 2 מהרכב עם בקבוק בירה בכוונה לתקוף האורחים, אך אורחי החתונה החזירו אותו לרכב. בתגובה החלו המשיבים בנהיגה פרועה ונסעו במהירות לכיוון קבוצת אנשים , פגעו בהאדי שקור (המתלונן 1), ובהמשך דרסו אותו, וכן פגעו ברגלו של עלואן איהאב (המתלונן 2). למתלונן 1 נגרמו שפשופים בבטן גב וכפיים והוא אושפז בבית החולים חמישה ימים. למתלונן 2 נגרמו שפשופים בשתי הידיים ובצד הפנימי של הברך.

על פי האמור באישום השני, לאחר כ 10- 20 דקות מהאירוע המתואר באישום הראשון, חזרו המשיבים למקום עת שהם מצוידים באקדח ובאלות, וזאת מתוך כוונה לפגוע פעם נוספת באורחי החתונה. בהגיעם למתחם, הוציא המשיב 1 אקדח ודרך אותו בעודו יושב במושב הנהג. רפיק פלאח (המתלונן 3), התקרב לרכב למושב הנהג, והמשיב 1 ירה בו כדור אחד ופגע בכף ידו השמאל, כתוצאה מהירי נפל המתלונן 3 על הרצפה ונפגע גם בידו הימנית. באותו זמן, המשיב 2 יצא הרכב עת הוא מצויד באלה וזאת בכוונה לתקוף אורחי החתונה. המשיב 1, יצא מהרכב, שם חולצה על ראשו והתחיל לירות לעבר אנשים בכוונה לפגוע בהם, עד שהאנשים התנפלו עליו והצליחו לחלץ ממנו הנשק. כתוצאה מהירי נגרם למשיב, שבר מרוסק עם תזוזה בזרת יד שמאל וכן אובחנו רסיסים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם. בדיון שהתקיים בפניי הסכימו הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה הקושרות את המשיבים לאירוע המיוחס להם, ומיקדו טענותיהם בשקילתה של חלופת מעצר.

המבקשת, הגישה טיעונים בכתב, כך גם הוסיפה ותיארה האירוע, בו המשיבים תוקפים בצורה קשה ואכזרית אנשים שהם לא מכירים, זאת ללא התגרות קודמת, ותוך סיכון חייהם של רבים אשר שהו במקום. מסוכנות המשיבים נלמדת מביצוע סוג זה של מעשים וכן בכך שהם תקפו אנשים אקראיים אשר בסך הכול ביקשו מהמשיבים לא להתפרע. בנוסף, כי מסוכנות המשיבים מתעצמת לנוכח כלי הנשק בהם הם עשו שימוש, כך הם עשו שימוש באקדח, אשר הינו כלי המסוגל להביא למוות, למצער לפגיעה חמורה; בנוסף, בהתחשב בטיב השימוש ברכב עת שהמשיבים הפכו כלי הרכב לכלי נשק המסוגל להביא לפגיעות חמורות, כפי שאכן נגרם כמתואר באישום הראשון. מעבר לכך הפנתה המבקש לכך שלמשיב 1 חמש הרשעות קודמות, מהן תקיפת שוטר והפרת הוראה חוקית. לנוכח האמור, לגישת המבקשת לא ניתן לאיין המסוכנות העולה מהמשיבים באמצעות חלופת מעצר ויש להורות על מעצרם מאחורי סורג ובריח.

בא כוח המשיב 1, הסכים מהבחינה העקרונית לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אם כי הסתייג מהדרך בה הוצג האירוע בכתב האישום. בא כוח המשיב הפנה להודעות המשיבים, ולראיות לכאורה אחרת, מהן: דוח האשפוז של המשיב 1 וכן תיעוד האירוע בהתאם למצלמת אבטחה. עת שמהראיות לכאורה ניתן ללמוד בבירור כי המשיבים הותקפו על ידי המתלוננים כבר מתחילת האירוע הראשון. לנוכח האמור, ביקש בא כוח המשיב לבחון המקרה על ידי הגשת תסקיר מבחן, ולבחון חלופת מעצר שתוכל לאיין המסוכנות העולה מהמשיב.

בא כוח המשיב 2, הסכים גם הוא לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, אם כי ביקש לשחרר מרשו לחלופת מעצר, תוך שהוא מדגיש את חלקו המופחת של מרשו באירוע. לגישת בא כוח המשיב 2, עובדות המקרה מלמדות על חלקו המועט של המשיב 2, כך הרכב היה נהוג ביד המשיב 1, בעוד שהמשיב 2 היה אך יושב לידו, ואין ראיה שיש בה לקשור המשיב 2, מבחינת ביצוע בצוותא או יסוד נפשי, למעשה הדריסה, המתוארים באישום הראשון. בהתייחסות לאירוע השני נטען, כי המשיב 2 הוריד את המשיב 1 בתחנת דלק, לאחר מכן הוא חזר למקום כשהוא מצויד באלה ובאקדח, אכן המשיב 2 לאחר מכן נסע עם המשיב 1, תוך שהוא יודע שהמשיב 1 מחזיק עמו אקדח, אם כי המשיב 2 לא יזם את הבאת האקדח, לא אחז בו ולא ירה בו, וכל מעורבותו בעניין זה מסתכמת בכך שהוא ראה שלמשיב 1 יש אקדח. על כן לגישת בא כוח המשיב המדובר במסוכנות מופחתת, בנוסף כי אין למשיב 2 כל הרשעות פליליות קודמות דבר המפחית בתורו את מסוכנות המשיב 2. משכך, ולנוכח האמור ביקש בא כוח המשיב 2 לשחרר מרשו לחלופת מעצר בתנאים.

דיון ומסקנות

ראיות לכאורה

כאמור הצדדים אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה לייחוס המעשים למשיבים, כך גם אני סבור ולאחר בחינת הראיות לכאורה בעניינם של המשיבים, כי מתקיימות ראיות לכאורה המצדיקות מעצר.

עם זאת, מן הראוי להבהיר, כי הראיות לכאורה מלמדות כי גם המשיבים הותקפו על ידי אורחי החתונה, זאת אף במסגרת האירוע הראשון, עת עולה לכאורה כי לאחר שהמשיב 2 ירד מהרכב, הוא הותקף על ידי מספר אנשים והוחזר בכוח לרכב ולאחר שהותקף. בצד זאת יצוין, כי אף אם להשתלשלות העניינים השפעה כזו או אחרת לעניין העונש, הרי שאין בכך לפטור המשיבים מהאחריות הפלילית למעשים המיוחסים להם, או להביא לזיכויים מכוח סייג ההגנה העצמית, בייחוד עת שעולה לכאורה כי מעשיהם חרגו מכל מידות הסבירות, וכן בהתחשב בכך שהמשיבים הביאו עצמם למצב דברים זה. בנוסף כי אין בכך להמעיט ממסוכנותם, עת עולה לכאורה, אף בהתאם לגרסת המשיבים עצמם, כי הורתו ולידתו של האירוע נעוץ בבריונות המשיבים עצמם, בהתאם כי אין בטענה לפיה המשיבים הותקפו, להביא להפחתה במסוכנותם.

מעבר לכך, יש לדחות טענות בא כוח המשיב 2, ביחס לחלקו המופחת של המשיב 2 באירועים. ככל שהדברים עניינם באירוע הדריסה, הרי שאירוע זה התרחש לאחר שהמשיב 2, היה מעורב לכאורה באירוע קטטה שהתרחש במסגרת האישום הראשון. מלבד זאת כמסופר בהודעת המשיב 2, עולה כי המשיב 2 הפציר במשיב 1, לשעוט ברכב אף על חשבון דריסת אחרים. מכאן כי למשיב 2 הייתה מעורבות פנימית באירוע הדריסה. יצוין כי אירועי הדריסה הביאו לפגיעה בשני קורבנות, המתלונן 1 והמתלונן 2, עת שהפגיעה במתלונן 1, באה תחילה בפגיעה בו ובהמשך בדריסתו, דבר שיש בו להצביע לכאורה על רצונם של המשיבים להביא לחבלות בקורבנותיהם. מעבר לכך, וככל שהדברים עניינם באירוע התקיפה השני, הרי שעולה לכאורה כי המעשים בוצעו על רקע הפגיעה במשיב 2,ומתוך רצון לנקום לו, כך גם עולה כי המשיב 2 היה מודע להימצאות הנשק ואף לקח לעצמו חלק מהנשק שהובא (האלה), ועשה בה שימוש. אכן המשיב 2 לא ירה בנשק, אך כלל הנסיבות מלמדות על ביצוע בצוותא ועל רצונו של המשיב 2, בביצוע.

אסתפק בהערות אלו ביחס לראיות לכאורה. בצד זאת יובהר כי כלל הראיות לכאורה מלמדות על מעורבותם של המשיבים במעשים המיוחסים להם, ודי לעניין זה, להפנות להודעות המשיבים, אשר קושרים עצמם לאירועים המיוחסים להם. יצוין כי בשלב זה, אין להעמיק בחקר האמת ובירור שאלת חפותו או אשמתו של המשיב על-פי חומר הראיות הלכאוריות שיש בתיק, ואין לבחון את מהימנותן של העדויות והראיות. זוהי מלאכתה של הערכאה השיפוטית שבפניה עתידים המשיבים ליתן את הדין. בית המשפט, בשלב זה, עוסק בבחינת הפוטנציאל הראייתי שיצא אל הפועל בעתיד, בסיומו של הליך משפטי, ודי לו לבית המשפט אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למשיבים, שאינן חסרות ערך על פניהן. השוו לדוגמא:

בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 14.2.08);

בש"פ 868/08 חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.2.08);

בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ' אסף לוזון ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 6.12.07);

בש"פ 9585/07 אסעד שיבלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 28.11.07).

המסוכנות הנלמדת מהעבירות